בשבועות האחרונים אנחנו משוטטות באינטרנט בכל מני פורומים וקבוצות פייסבוק ומחפשת דיונים שבהם הורים שואלים זה את זה "איך אתם קוראים לאיבר המין של התינוקת/ילדה"? הדיונים האלה קיימים בפורומים רבים של הורים וחוזרים על עצמם. גם התכנים באותם דיונים, דומים ומאוד מעניינים.

 

הסיבה שהדיונים האלה קיימים היא שמשום מה לפות אין שם בעברית. כלומר, יש. פות. אבל המילה הזו אינה שגורה לא בפינו המבוגרים/ות ולא בפי הילדות/ים שלנו. אצל חלק כן. אצל חלק לא. חלקנו חושבות/ים שזה נורא מוזר לקרוא לזה "פות", חלקנו כועסות/ים אם ממציאים לזה שם אחר, קטן, מתיילד כי הרי לראש שלנו אין שם "ראשצ'וק" ואנחנו לא מלמדות את הילד או הילדה שלנו שלאוזן שלהם קוראים "אוזניני".

 

לבנים בקטנותם יש בולבול ובבגרותם יש להם זין - נכון, לא כולם קוראים לו פין, אבל בגן ילדים כולם יודעים שלבנים יש בולבול.

לבנות בילדותן יש... ובכן, בטבלה שלי יש מעל 90 שמות שונים לפות של ילדות.

 

למה חשוב לקרוא לפות – פות

שם הוא שייכות

נתינת שם יוצרת שייכות. כשאנו נותנים למשהו שם הוא הופך לשלנו. זו החתולה -שלי- קוראים לה תולתול. זה הדובי -שלי- קוראים לו דובדוב. כשלאיבר המין שלנו יש שם לא אחיד ולא ברור כי אימא קוראת לו "פושפוש" ואבא קורא לו "פותי", הגננת קוראת לו "פיפי" והחברה הכי טובה שלי קוראת לו "טוטה"... זה מבלבל ומרחיק אותנו מהשייכות הברורה של הפות שלנו ל... ובכל, לנו.

זה הפות שלי. הוא שייך לי. אני 'מחליטה עליו'. אני מכירה אותו. הוא שייך לי כמו היד שלי. כמו הראש שלי. כמו הלשון שלי. כמו האצבע שלי. אין לי ספק לגבי זה, אין לי התלבטות. אין לי תחושה משונה שמשהו 'שם' שונה. שהפות שלי שונה מהיד, כי ליד יש שם אחד ולפות יש אלף שמות...

​

הנה סיפור שאנו מספרות לעיתים בהרצאות שלנו להורים. סיפור שאימא סיפרה לנו (ונתנה את רשותה להשתמש בו). יום אחד עמדה ילדתה בת ה-5 מול חברתה הטובה ביותר ושאלה אותה:

- "רוצה שאני אראה לך את הפושפוש שלי ואת תראי לי את שלך?" (עוד על משחק מיני תקין - אם אתם/ן בהתלבטות בנושא)

- "את מה...?" שאלה אותה החברה

- "את הפושפוש. רוצה לאני אראה לך ותראי לי?"

- "מה זה פושפוש...?!" שאלה החברה

- "פושפוש!" אמרה הילדה נדהמת והצביעה על הפות שלה. "זה פושפוש!"

- "מה פתאום!" אמרה החברה "זה תותי. לא קוראים לזה פושפוש!"

והן עמדו מופתעות אחת מול השנייה ואז הילדה הצביעה על המרפק שלה ושאלה: "ואיך קוראים לזה?"

והן נעמדו אחת מול השנייה והחלו לעבור איבר איבר בגוף מנסות לבדוק האם יש עוד איברים בגופן שהשמות שלהם שונים אצל כל אחת מהן.

 

שם הוא ידע וידע הוא כוח

לפני כמה שנים שוחחתי בקו חם בו התנדבתי עם נער חרדי בן 15 מבני ברק וביקש לדעת "מה יש שם לבנות". היה לו מחסור גדול בידע, אבל הדבר הראשון שחסר לו – זה שם. איך קוראים לאיבר מין של בנות.

הרבה פעמים קשה היה לי לדבר על הנערים החרדים שהתקשרו לקו החם – כי הבורות שלהם גרמה לי לצער ואחר כך לכעס על כך שמשאירים אותם בבורותם בעל כורחם. אנחנו מאמינות שאסור לנו להשאיר את הילדות/ים שלנו בורות/ים. אבל לא רק לחרדים יש בורות לגבי מין ומיניות. ממש לא. גם לציבור החילוני יש בורות ואנו מנחילים את הבורות הזו לילדות/ים שלנו.

אנו מלמדות/ים את הילדות/ים שלנו את שמות אברי הגוף שלהם מרגע היוולדם. "איפה היד של תמרי? תני לי יד", אנחנו מתלהבות כשהיא מצביעה על הפופיק שלה. אנחנו מתגאים בפני המשפחה כשהוא למד מהי קמיצה ומהי זרת, אבל אנחנו נבוכים להגיד לה שזה הפות שלה. ואנחנו נבוכים ללמד אותה את השם של הפות שלה והמסר שעובר אליה מגיל כה צעיר הוא שלכל דבר יש שם וכל דבר שאני אומרת גורם לאימא ואבא להתלהב, חוץ מהשם של הפות שלי. זה לא מודע כמובן, היא בת שנתיים, או שלוש, או ארבע. אבל המסר הלא מילולי – עובר. כשאנחנו מתעלמות/ים ממשהו אנחנו בעצם אומרים לילדים/ות שלנו: "על זה לא מדברים. זה אסור. זה מוזר. זה מביך. בזה אימא ואבא לא מבינים. על זה – דברי עם מישהו אחר".
כיון שאין משהו מעניין ומסקרן כמו מין, הם אכן מדברים עם אחרים – בדרך כלל עם ילדות וילדים אחרים ואז נוצר מצב שבו "עיוור מוליך עיוור" – אחד שלא יודע כלום מהחיים שלו, מלמד בידענות את החבר שלו שגם הוא לא מבין כלום מהחיים שלו. וכך משתמרת הבורות ונוצרים מיתוסים שאני שומעת כל יום בעבודה.

 

כשלמשהו יש שם שמותר להגיד בקול רם - הוא מקבל לגיטימציה

בחנו את עצמכם/ן

• האם קשה לכם/ן להגיד "טוסיק"?

• האם קשה לכן/ם להגיד "בולבול"?

• האם קשה לכן/ם להגיד "פות"?

אם עניתן/ם: לא – לא – כן, זה הזמן לשאול "למה...?". למה אין לגיטימציה להגיד פות? למה יש לגיטימציה להגיד בולבול? מה המסר שעובר לילדה שלכן מזה שאתם נבוכים להגיד את השם של איבר המין שלה?

אם ההורים מתייחסים לאיבר המין שלי כמו לכול איבר אחר – כמו ליד, לבטן ולרגל – אז אין איתו שום בעיה. זה עוד אחד מהאיברים שלי והוא חמוד ומתוק כמוני. זה חינוך למיניות בריאה מגיל צעיר, לאהבת הגוף ולשייכות לגוף וזה חשוב.

 

שם הוא אמצעי לתקשורת

בנים עסוקים בבולבול שלהם מגיל צעיר. ובצדק. איבר מעניין, נעים, מתנהג אחרת בזמנים שונים. מגניב. בנות גם מתעסקות בפות שלהן – ואני חושבת שאם היה שם אחיד לפות של ילדות, הן היו מדברות עליו יותר. עם עצמן, איתנו, עם חברות ומפתחות לפות שלהן יחסי חיבה ושייכות. יחס טוב לגוף שלנו תורם למיניות טובה ומעצימה ומונע גם אלימות מינית – כי כשאני מרגישה שייכות לכל חלקי הגוף שלי ואני יודעת שכל הגוף שלי טוב, יפה ושלי – אני אדע לשיים (לתת שם) בצורה מהירה יותר וברורה יותר אם משהו לא טוב קורה לגוף שלי. או לפות שלי.

תארו לעצמכן/ם ששתי ילדות בנות שבע רוצות לדבר על הפות שלהן – עוד לפני שהן התחילו בכלל, הן צריכות להבין שיכול מאוד להיות שכשאת אומרת "פות" אני מתכוונת ל"פושפוש" אין להן בכלל שפה להתחיל את התקשורת על הגוף שלהן. זה מגדל בבל גבירותי ורבותי – אנחנו לא מאפשרות ומאפשרים להם תקשורת. וחבל – כי בדיוק כמו שבנים מדברים על אברי המין שלה כחלק טבעי ובריא מתהליך הגדילה והילדות, כך גם בנות יכולות ללמוד ולהתעצם כשהן ידברו זו עם זו על הפות שלהם כחלק טבעי ובריא מתהליך הגדילה והילדות שלהן.

***

אז מה עושות ועושים?

• מכירים בכך שהחברה בה אנו חיות וחיים מתייחסת לפות בצורה שונה מאשר לפין

• מכירים בכך שהחברה בה אנו חיות מלמדת אותנו הרבה פעמים שפות היא מביכה, מביישת ולפעמים גם דברים גרועים יותר – למשל שפות היא מסריחה ומלוכלכת. (פות היא איבר שמנקה את עצמו, אחד האיברים הנקיים שיש לנו)

• אומרים לילדות ולילדים שלנו את שם איבר המין של בנות – פות. ניתן ללמד כמו שיש שמש וחמה, ירח ולבנה כך יש פושפוש ששמה גם פות ובולבול ששמו גם פין.

• מזכירים לבנות שלנו שהפות שלך נהדרת כמוך ומותר לך להכיר אותה ולגעת בה בפרטיות. כי פות זה איבר נהדר ופרטי.

• סרטון על פות (למתבגרות. לא מתאים לילדות)

​

דפי מידע בתשלום (להורדה כקובץ PDF)