עשרה עקרונות לחינוך מיני בעידן המסכים

מתוך הספר "מידע אמין על מין - איך לדבר עם ילדים ומתבגרים על מין בעידן המסכים" הוצאת מודן 2019. 


1. והעיקר והעיקר, לא לפחד כלל!
הרקע שלכם, כמו גם הידע שלכם, אינם רלוונטיים. ידע אפשר לרכוש בקלות, ואילו את תפישת העולם המשפחתית והערכית שלכם רק אתם מכירים. אתם יודעים לחנך את הילדים ואת המתבגרים שלכם באותו אופן שבו חינכתם אותם בכל נושא – מהיגיינה, דרך אכילה נכונה ועד לעמדות פוליטיות ועזרה לזולת – גם החינוך המיני צריך להגיע מכם, באופן יזום, ולא מגורמים חיצוניים.

2. להכיר במבוכה ולדבר עליה
שיח על מיניות לא צריך להיות מגניב. אנחנו לא צריכים לשוחח בקוּליות עם הילדים או עם המתבגרים שלנו, או להעמיד פנים שזה קל או בלתי מביך. עדיף לבטא את התחושות הללו בישירות.
אפשר ואף רצוי לומר לילדים: "את יודעת, מביך אותי לדבר על זה, אבל אני שמחה ששאלת אותי, כי אני באמת יודעת לענות." או: "אני נבוך, כי אבא שלי אף פעם לא דיבר איתי על זה, אבל לי חשוב לדבר איתך. נתגבר יחד על המבוכה."


דויד בן ה־ 16 ואימו ראו יחד בקולנוע סרט שכלל סצנת עירום ארוכה ויחסי מין. בדרך הביתה אמרה לו אימו: "היה מביך לראות איתך את הסצנה עם יחסי המין – נזכרתי איך אבא שלי היה מכבה את הטלוויזיה בסצנות כאלה, אפילו כשהייתי מתבגרת
בגיל שלך. זה הצחיק אותי." 
"אימא!" אמר דויד בתוכחה והתחפר בסלולרי שלו. "גם אותי הביך לראות איתך את הסצנה הזו, אבל אתה באמת כבר בוגר וזו דווקא הזדמנות לדבר על זה."


אחרי שמתחילים ליצור שיח התחלתי, עם בן 8 או עם בת 16 – השיח הופך לפשוט יותר וקל יותר לכולם בדרך כלל תוך פרק זמן קצר.

3. ליזום שיח
"הילדה שלי לא מתעניינת במיניות. הצעתי לה שאלמד אותה איך באים ילדים לעולם, והיא אמרה לי, 'אימא, אני כבר יודעת – אני לא רוצה' והלכה. מהתחושה שלי, היא פשוט לא מעוניינת בשיחה הזו. אני מרגישה שזה יותר מדי בשבילה."


בכל הרצאה שלנו להורים, מישהו ישאל בסוף: "ואם זה לא מעניין אותו – גם לדבר?" או: "לחכות שהיא תבוא אליי, או להתחיל להביך אותה עם דברים?" בעבר היה מקובל לא לדבר עם ילדים ועם מתבגרים ולחכות ש"זה יבוא מהם". אצל חלקנו זה עבד, אצל חלקנו פחות. כמה מכם באמת ניגשו להוריהם ושאלו שאלות על מיניות? כמה מכם קיבלו תשובה? האם אתם מכירים איזשהו ילד, שימשיך לשאול הורה שאלות על מיניות אחרי שההורה התחמק או נתן תשובה מעורפלת? האם אתם רואים מתבגרת שמעולם לא דיברה עם אימה על הנושאים הללו, כך פתאום שואלת את האם שאלה אינטימית שמטרידה אותה?
כאשר אנו בוחרים לגשת לילדינו ולפתוח בשיח הזה – על אף המבוכה, על אף הקושי – אנחנו מייצרים עבורם מרחב מודע ותשתית בטוחה. ילדינו אינם מודעים להשפעת הסביבה המינית שהם גדלים בה – הם לא מבינים מה משפיע עליהם, מתי ואיך – אבל הם מפגינים את ההשפעה הזו בהתנהגותם. זו הסיבה לכך שכיום ילדות בנות תשע יודעות לרקוד ריקודים חושניים, ושילד בן 11 רוצה לנפח שרירים. אנחנו חייבים להקדים אותם – לפרש, לתווך ולשקף.

בבתים שבהם מעניקים חינוך מיני בילדות – השיח ימשיך גם לגיל ההתבגרות, וכולם יהיו מתורגלים בו. אם לאורך כל חייו ניהלנו עם הילד שלנו שיחות פתוחות על מיניות, רוב הסיכויים שהשיח הזה יישמר גם כשהילד יגיע לגיל ההתבגרות המאתגר.


4. זו לא שיחה חד־פעמית
חינוך מיני הוא לא שיחה חד־פעמית, זו לא "השיחה". "אני חושב שצריך לעשות לו את השיחה," היו הורים אומרים זה לזה כשהילדים התקרבו לגיל ההתבגרות, או כשהיה להם בן או בת זוג לראשונה. האם הצלחתם, אי־פעם, ללמד ילדים או מתבגרים משהו באמצעות שיחה חד־פעמית? האם פגשתם איזשהו ילד או מתבגר שמקשיבים לכל פיסת מידע שההורים מעבירים להם, מפנימים ומטמיעים אותו מייד? 

 

"אל תשכחי להתחגר," אנחנו אומרים לילדה כשהיא עולה להסעה. "אני מרשה לך לנסוע לבית ספר בקורקינט, אבל אם אראה אותך בלי קסדה, לא יהיה לך קורקינט," אנחנו אומרים למתבגר.
"אי אפשר לאכול היום שוקולד," אנחנו אומרים לבת 5. "אכלת מספיק סוכר היום, סוכר זה לא כל כך בריא, אז אם בא לך משהו מתוק, קחי ענבים."
"עדיף לאכול לחם מקמח מלא," אנחנו אומרים לבן 11 . "בלחם מקמח מלא יש סיבים תזונתיים, ואלה בריאים לנו מאוד."

 

השיח על תזונה נכונה ובטיחות שישרת את הילדים והמתבגרים שלנו לאורך החיים הוא שיח שאנחנו מנהלים עימם כחלק משגרת החינוך.
גם בנושאים שבהם אנחנו "חופרים" לילדים ולמתבגרים שלנו, אנו לא תמיד רואים הפנמה או הבנה – אז בוודאי ששיח חד־פעמי הוא פשוט חסר כל חשיבות וערך. אם אוכלים כל השנה ג'אנק – אין משמעות לארוחה בריאה אחת, ולהפך – אם אוכלים כל השנה אוכל בריא, לא נורא לאכול קצת ג'אנק. לעומת זאת, היעדר מוחלט של שיח מיני יגרום לכך שגם אם תערכו לילדיכם את "השיחה", היא תיעלם מבלי להשאיר כל עקבות בבליל המסרים המיניים האחרים שהם פוגשים. חשוב וקריטי להנהיג בבית
שיח קבוע ומסודר בנושא מיניות, שדרכו ילמדו הילדים כיצד להתמודד עם המיניות שלהם ושל הסביבה.

5. לא להציף
אם נשוחח עם ילדינו כל יום, כל היום, על מיניות, זה יהיה הרבה יותר מדי. אם נתייחס, נצביע ונחנך לגבי כל סרטון, כל סצנה בסרט, כל נשיקה, כל מודעה, כל שיר, כל קללה - לא נצא מזה לעולם. אם נצליח להתייחס אפילו לעשרה אחוזים מהדימויים המיניים הגודשים את המרחב של ילדינו כיום – זה הרבה, אפילו המון.
התחלתם שיח עם מתבגרת והיא נסגרה? "אבא!" היא אמרה והלכה לחדר. "אני לא מדברת איתך על זה!", אל תלכו אחריה ותתעקשו להמשיך – נסו שוב בעוד שבועיים. נסו לזרוק עוד מילה אחרי כמה ימים, כשאתם במכונית ואין קשר עין. שאלו אותה אם תוכלו לשלוח לה חומר כתוב בווטסאפ.


היו קשובים לשפת הגוף של הילדים ושל המתבגרים, דברו בשפה נעימה ומותאמת, ואם הם ממש לא רוצים – עצרו את השיח וחפשו דרך אחרת לגשת אליהם. שלחו להם חומר בווטסאפ ונסו לדבר עליו. שימו משפט מעודד על המקרר, דברו עם הילדים הצעירים יותר כדי שהבוגרים יותר ישמעו ויֵדעו שאתם נכונים לשיחה. בהמשך נתייחס גם לנטרול התנגדויות בקרב מתבגרים.

6. להפוך התנהגות לא מודעת למודעת

המציאות המינית הסובבת ילדים ומתבגרים באה לידי ביטוי במילים שהם משתמשים בהן ובדרך התנהגותם. ראיתם? הפריע לכם? תגיבו. תגובה ראויה היא לא צעקה, עונש, או הבעת כעס, אלא מסגור ברור של תופעה, התנהגות או אירוע. המטרה כאן היא לא לחנך, אלא להפוך התנהגות לא מודעת למודעת. 

"אתן עושות חיקוי של ריקוד מהיוטיוב," אפשר לומר לבנות שבע שמענטזות מול המסך. לא בשביל לעצור אותן או למשטר אותן, אלא כדי להגדיר עבורן, במילים, את מה שהן עושות.
"מורן ממש כוסית," אמרה סיוון לחברתה. "מורן נראית טוב, מורן נראית סבבה, מורן יפה, מורן חטובה – אבל להגיד 'כוסית' זה לעשות ממורן איבר מין," הבהירה אימה של סיוון. סיוון גלגלה עיניים וכנראה תמשיך להגיד "כוסית", אבל תגובתה של האם חשובה משום שהיא נותנת משמעות למילים, מעלה אותן למודעות ומבהירה: יש לנו מה להגיד על זה, יש לנו דעה גם אם היא לא מוצאת
חן בעיניכם, גם אם היא "זקנה", "חופרת" או "משעממת".


7. אימא את חופפפרררתתתת!
אובייקטיבית, החיים מורכבים ועמוסים. אנחנו יודעות שאין זמן, גם אנחנו במירוץ מטורף של עבודה, משפחה, ילדים - ועדיין המעורבות ההורית שלנו בחיי הילדים והמתבגרים היא הדבר החשוב ביותר. לא ההגנה שנשים על הטלפון הסלולרי ולא הספר שנקנה – אלא השיחות וההתעקשות על דברים שחשובים לנו.
כדאי להשקיע מחשבה איך להעביר את אותן "חפירות" חינוכיות בדרכים שלא יעוררו רק התנגדות או רטינות, אבל גם כשהם אומרים:
"אימא, את חופפפרררתתת" וזה נכון –
אפשר לענות: "אני חופרת כי אני אוהבת אותך ואכפת לי ממך."

8. הם לא אמורים להסכים איתנו
אל תצפו להסכמתם. ילדים נוטים להסכים עם הוריהם, מתבגרים נוטים שלא להסכים עם הוריהם – ובצדק. זו התקופה שבה הם צריכים לפתח אישיות משל עצמם, בין היתר על דרך השלילה – גיבוש מחשבות ותפישות שונות מאלו של ההורים.
"אני לא מתלהבת מהפרסומת הזאת," אמרה אם לבתה בת ה־ 12 בקניון.
"הילדות האלה עושות פוזות כאילו הן בגיל ההתבגרות, והן לא. זאת בקושי בת שבע וזאת נראית לי בערך בגילך."
הבת פרצה בצחוק. "אימא!" היא אמרה חצי המומה, "את לא יודעת מי זאת?" ומיהרה להסביר כי מדובר בכוכבת ילדים נוכחית בעלת פרופיל אינסטגרם מתוקשר, המופיעה בפסטיגל ובשלל תוכניות טלוויזיה לילדים. עולם שלם ולא מוכר לאם. "היא מהממת!" אמרה הבת בלהט, "את לא מבינה את זה כי את מבוגרת!"


זה היה רגע של חינוך מיני גם כשאין הסכמה. אין צורך בהסכמה. יש צורך בהתבוננות על המרחב, במסגור שלו ובמתן אמירות ערכיות לפי תפישת העולם שלכם והערכים שאתם רוצים להנחיל לילדים ולמתבגרים שלכם.


9. מתבגרים לא אמורים לספר לנו הכול
מתבגרים ומתבגרות לא אמורים לספר לנו הכול. הם לא צריכים לשתף אותנו בקבלת ההחלטות המיניות שלהם, ואנחנו לא צריכים להיות מעורבים בחיי המין שלהם, ולדעת מה הם עשו, עם מי ומתי. היכולת לנפרדות מההורים והיכולת לקבל החלטות בוגרות בעצמם הן חלק מהבגרות ומהבשלות הנדרשות לקיום מגעים מיניים. אם הנגשתם מידע על ארבעת העולמות של החינוך המיני כבר מגיל ילדות – הרי שהמתבגרים שלכם מודעים ומסוגלים לקבל החלטות מושכלות גם בלעדיכם. יותר מזה, מתבגר או מתבגרת שבחרו לא לשתף את הוריהם בכך שקיימו יחסי מין לראשונה, יכולים לעשות זאת דווקא משום שציידו אותם, לאורך כל הדרך, בכלים שאפשרו להם לקבל החלטות בעצמם ולהתנהל באופן בוגר ומחושב.


נשוב ונדגיש – משמעות הזכות של הילדים לפרטיות אינה שלא צריך לדבר איתם משום ש"הם יסתדרו לבד", אלא הבנה במיניות שלנו ושלהם אין צורך לדון בפרטי פרטים, משום שאלה דברים אישיים ופרטיים. 

 

10. מותר לטעות. זה לא יעשה להם טראומה 

"נכנסתי בטעות לחדר של הבת שלי ותפסתי אותה מאוננת, אמרתי "אוי ואבוי!" ויצאתי וסגרתי את הדלת. אני ממש בחרדה שעשיתי לה טראומה. לא התכוונתי להגיב ככה, פשוט הייתי מופתעת. זה קרה לפני שלושה ימים, ועוד לא הסתכלתי לה בעיניים."


"אל תשאלי מה קרה לי... תפסתי את המתבגר שלי צופה בפורנו ועף לי המוח. צרחתי עליו, איבדתי את זה לגמרי. הוא בחיים לא ידבר איתי יותר..."
ובכן - זה כנראה לא יעשה להם טראומה.
כולנו טועים, כולנו עושים שטויות. כולנו אומרים לפעמים משהו שלא תכננו להגיד. אמרתם? אוקיי, קרה. תנשמו, שתו כוס מים, חכו עד שתירגעו לגמרי – ואז דברו איתם על מה שקרה. "תקשיבי, אהובה שלי," תאמר האם שהפתיעה את בתה בעת אוננות,
"לפני יומיים עשיתי טעות ונכנסתי לחדר שלך בלי לדפוק על הדלת. החדר שלך הוא מקום פרטי, וכשהדלת סגורה צריך לדפוק.
אני מתנצלת. אני מצטערת שאמרתי 'אוי ואבוי'. אמרתי את זה כי הייתי נבוכה והופתעתי, אבל אין שום דבר רע במה שעשית. להפך, זה טבעי ונורמלי."


"אתה שומע..." יאמר האב שהתפרץ על בנו הצופה בפורנוגרפיה, "אני מצטער שצעקתי עליך כל כך לפני יומיים. זה היה לא בסדר, אני יודע שפורנוגרפיה זה דבר מאוד נפוץ ושחלק גדול מהנערים צופים בפורנו.
גם אני ראיתי פורנו כשהייתי בגילך, אבל הפורנו היה אחר לגמרי ומאז גם למדתי כמה דברים על מה זה פורנו באמת. אני אשמח לדבר איתך לעומק
על זה ולהסביר יותר, אבל קודם כול רציתי לבקש סליחה על התגובה שלי."
טעינו. טעות. טועים. לא קרה שום דבר. ממשיכים.